ההבדלים בין שמות כ"א , 2-6 לדברים כ"א , 12-18

ההבדלים בין שמות כ"א , 2-6 לדברים כ"א , 12-18

1. בשמות: "כי תקנה" ובדברים: "כי יימכר לך" - כלומר אין אתה יוזם קניית בני אדם חופשיים לעבדים, אלא אתה מאפשר להם להימכר לך.
2. בשמות מופיע הכינוי "עבד עברי" לעומת הכינוי "אחיך העברי" בדברים. על-פי גישתו ההומנית של ספר דברים אתה חייב להתייחס אל כל אדם מישראל ביחס של כבוד, וגם אם הוא עבד. כך בדברים גם לא נימצא חוקים מיוחדים העוסקים בפגיעה בעבד, משום שדין אחד לפוגע בעבד כמו לפוגע באדם חופשי.
3. בדברים באה התוספת: "או העבריה", המתארת מצב שבו אישה ישראלית יכולה גם היא להימכר תמורת חוב ( אישה זו מעמדה שונה מן האישה הנמכרת ע"י אביה להיות אישה לאדוניה - שמות כ"א, 7-11 ).
4. בספר שמות הדאגה לזכויות העבד מתבטאת בלשון משפטית יבשה "...ובשביעית יצא לחופשי", ואילו בספר דברים הפניה היא לאדון: "תשלחנו לחופשי"- אתה תפקידך לשחררו מעבדותו.
5. על-פי החוק שבשמות ,יוצא העבד לחופשי בשנה השביעית לעבודתו "חינם"-ללא תביעות משפטיות כלפי אדונו או של אדונו כלפיו. בדברים הכתוב מדגיש: "לא תשלחנו ריקם", והמשך הכתוב מפרט את המענק שעל האדון לתת לעבדו בעת שחרורו, כדי לתת לו תמיכה בסיסית עד שימצא לו פרנסה (אין לשכוח - לעבד אין אמצעים כלכליים משל עצמו), והכתוב מנמק: "כי עבד היית בארץ מצרים..."- פניה אל הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל- אתם יודעים כיצד זה להיות עבדים, ולכן אתם צריכים לתמוך בעבד המשתחרר ( פניה אופיינית לספר דברים ).
6. עבד הרוצה להישאר בעבדות אצל אדוניו, צריך להכריז על אהבתו לאדונו, לאשתו ולבניו. על-פי ספר דברים, רק אהבת העבד לאדונו תשמש עילה משפטית להשארות בעבדות אצל אדונו. אולי הבדל זה משקף מציאות מאוחרת מזו שבשמות, ולפיה גם האמה, אשת העבד, משתחררת בשביעית (פס' 17 ).
7. בדברים יש תוספת: "ואף לאמתך תעשה כן"-נראה שכתוב זה מדבר על "מענק השחרור" שיש לתת לעבד המשתחרר, אך לא לעניין הרציעה ( לפי פירוש חז"ל אמה עבריה אינה נרצעת ).
8. בדברים מופיעה פניה לאדון: "לא יקשה בעיניך בשחררו אותו חופשי מעמך"-הכותב מודע לקושי של האדם לוותר על רכושו, ולכן באה ההבטחה: "וברכך ה' אלוהיך בכל אשר תעשה"- ברכה שבאה כאילו כדי "להשלים את החסר", האופיינית לספר דברים ומופיעה במקומות בהם נידרש האדם לוותר על משהו משלו.
9. הנימוק "כי משנה שכר שכיר עבדך"- רש"י: "עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה, וזהו כפליים שבעבודת שכירי יום". ראב"ע: שכיר רשאי להשכיר עצמו לאותו אדם רק עד שלוש שנים ( ראה ישעיהו ט"ז, 14 , ואילו עבד עובד בבית אדונו שש שנים.